2017. לפני כשנתיים, ב-26 בפברואר 2017, הזמנתי את השיפוצניק הפרסי שלי למשחק כדורסל. זה היה יום ראשון קריר ומצאנו חנייה ממש ליד האולם. אמרתי לפקידה שאנחנו רוצים שני כרטיסים טובים, וסירבתי בתקיפות כאשר ניסה לשלם: שיפוצניק שמח הוא מצרך נדיר ושני כרטיסים טובים למשחק NBA הם המינימום שאני יכול לעשות בשבילו, הסברתי לו. שמעתי אז על יוטה ג'אז ועל גוברט וגורדון הייוורד ורציתי לראות במו עיניי. וושינגטון היתה אז גם בעיצומה של תקופה מצויינת – הקבוצה החמה בליגה עם מאזן 4-18 ב-22 המשחקים האחרונים שלה.

המשחק הסתיים בניצחון 102-92 של האורחים. אני עדיין זוכר את המשחק כיוון שהוא השאיר בי חותם. יוטה לא ניצחה את המשחק על ידי כדורסל יפה. כלל וכלל לא. אלא על ידי הגנה וריבאונד ו…גורדון הייוורד במיטבו עם לא מעט בידודים קטלניים כשהמשחק נהיה מעט צמוד. משום מה, המשחק הזכיר לי יורוליג של שנות ה-90. כשמתרגמים 102-92 ב-48 דקות ל-40 דקות מקבלים 85-76, וכאשר מחסירים עוד כמה נקודות כדי לאזן את השריקות וחוקי ההגנות, נניח 10% שיהיה עגול, מגיעים לתוצאה טיפוסית של מכבי-בדלונה 76-68. התחלתי אז לקרוא על קווין סניידר והבנתי שהוא בעצם יורו-פריק בעצמו. הוא היה עוזר מאמן של מסינה בצסק"א וגם כתב מאמר ארוך למגזין פיב"א בו תוכלו לקרוא ניתוח מעמיק על כל-מיני סוגי פיק-אנד-רול.

2019. עברו שנתיים, ויוטה התארחה בוושינגטון ב-18 במרץ 2019. בינתיים, גורדון הייוורד עזב (או כמו שאינגלס אמר שנה שעברה לכתב: "who?"), ג'ון וול החליק במקלחת, אוטו פורטר מאושר בשיקגו, ועוד כמה דברים השתנו. אבל שני דברים לא השתנו: סניידר עדיין מאמן יוטה, וברוקס עדיין מאמן וושינגטון. ברוקס מאמן כל כך בינוני. לא תשכנעו אותי לקרוא לו מאמן גרוע, כי הוא לא גרוע. אבל הוא בינוני עד עומק עצמותיו. ומאמנים בינוניים הם המסוכנים ביותר לקבוצות. במיוחד בליגה שהיא למעשה התחרותית בעולם. כדי להסביר אפתח סוגריים.

האחים מנדל, ברוקס, וסניידר. שלושת האחים למשפחת מנדל התעשרו בפנסילבניה מתעשיית המתכת בחצי השני של המאה ה-20 (והיו מהתורמים החשובים של מדינת ישראל שנים רבות). ספרי "הצלחה בחיים" הם דבר כה נדוש אבל יצא לי במקרה לדפדף בספר שכזה מאת מורטון מנדל, אחד משלושת האחים. שם הספר

It's All About Who You Hire, How They Lead, . . . and Other Essential Advice from a Self-Made Leader

בפרקים הראשונים מדבר מנדל על כיצד הוא מגייס עובדים למשרות מפתח. ישנם שלושה סוגים של מועמדים: סוג א', סוג ב', וסוג ג'. סוג ג' קל לזיהוי וניפוי. אך הקושי המרכזי הוא בהבחנה בין סוג א' לסוג ב'. מועמד מסוג ב' יעשה את העבודה שלו בצורה סבירה, לעתים סבירה פלוס, לעתים סבירה מינוס, אך לא יצעיד את הארגון קדימה, לא יגייס עובדים רבים נוספים מסוג א', וגרוע מכל: יעשה את עבודתו בצורה בינונית שכזו שאי אפשר יהיה לפטרו בקלות, בקיצור: יתפוס את מקומו של עובד פוטנציאלי מסוג א'.

סקוטי ברוקס הוא מאמן מסוג ב'. הוא מידי פעם מצליח, מידי פעם הוא נכשל, יש לו מאזן חיובי בקריירה, אך הגרוע מכל: הוא תופס את כיסאו של מאמן מסוג א' שיכל להצעיד את וושינגטון קדימה.

קווין סניידר הוא מאמן מסוג א'א'. חלומו של כל מועדון. חושב מחוץ לקופסא, מחפש ומצליח להקיף את עצמו במוחות כדורסל מגוונים ומאתגרים, ולא מתפשר על בינוניות כלשהיא.

מבט קצר על סגל עוזרי המאמנים של וושינגטון ויוטה ותבינו בדיוק את תורתו של מנדל. Hiring is everything. קווין סניידר למשל הביא את פוטיס קציקאריס שפוטר מהפועל ירושלים לסגל שלו. לקציקאריס אפס ניסיון בליגה. שאלתי אותו מדוע עשה זאת? הוא ענה בפשטות: "זה הופך את כולנו לטובים יותר." התשובה המלאה כאן:

ריבאונד והגנה. הפילוסופיה של יוטה היא שריבאונד והגנה מנצחים משחקים. ב-2017 ניצחה יוטה במאבק הקרשים 50-28 (כן, זאת לא טעות!), וגם עתה ניצחה 41-34. גגות? 8-2 (ואז 11-1).

לפרוטוקול אציין שיוטה רשמה ניצחון קליל 116-95, גובר בדאבל 14, מיצ'ל עם 19, אך חשוב מכולם אולי Jינגלס עם 16 (כולל +26) והגנה חונקת על ביל אשר לראשונה מזה 47 משחקים לא קלע שלשה, ואמר אחרי המשחק לכתבים:

Reporter to Beal: Have you ever been face guarded that much in your career?

Beal: No, not since high school

 

גורדון מי? אבל משהו אחד בטוח השתנה, תגידו. צודקים. גורדון היוורד כבר לא בקבוצה. אינגלס יגיד לכם: מי? ובכן השינוי העיקרי הוא שאכן הכוכב עזב, והתשובה היא יותר הנעת כדור מחוץ לקשת, יותר זריקות לשלוש (37 לעומת 22 אז), ויותר אסיסטים, יותר חיוכים, ולא פחות מ-35 אסיסטים לקבוצה (לעומת 18 לפני שנתיים). פחות בידודים וזריקות טווח בינוני שהיו הלחם והחמאה של היוורד. וושינגטון? 21 בונבונים אז, 20 הפעם. עולם כמנהגו נוהג.

איש עם עקרונות. תשאלו את ג'בארי פארקר על הגנה? האמירה שתרדוף אותו לשארית חייו היא: "לא משלמים לשחקנים על מנת לשחק הגנה." חייבים להעריך בן-אדם שנאמן לעקרונותיו:

ובכן, יוטה לקחה ריבאונד מההחטאה הזאת, ושוב פעם Jינגלס לא כוסה על-ידי פארקר:

פארקר, אוי, פארקר. כנראה ששנה הבאה פשוט לא ישלמו לך, נקודה. הייתי שם לראות את ההתקפה ואי ההגנה ההזויה הזו, וכמו שאוהד נסער אמר לי: זה השלב שבו המאמן צריך לזרוק עליהם כיסאות. ושלא יגידו לי ששימי ריגר לא מאמן טוב. יש שיטות שתמיד עובדות. אגב, ממליץ את הכתבות של הכתב אנדי לארסן מיוטה שנכנס לרמות שכמעט לא רואים מכתבי ספורט בארה"ב. הנה הערה משעשעת במיוחד שלו (שאפילו לא נוגעת בנקודה שפארקר גם מאבד כדורים סדרתי בהתקפה):

Jazz up 91-71 over WAS. It's interesting to see how the Jazz sometimes intentionally exploit Jabari Parker's defense, and then sometimes they do it completely on accident. Either way, it means points!

— Andy Larsen (@andyblarsen) March 19, 2019

ראול לופז. בזמן החימום יצא לי גם לפטפט עם ראול לופז, הכוכב הספרדי לשעבר שמעשיר עתה את סגל המאמנים של הקבוצה. הוא הסביר שהוא עדיין מתרגל לליגה ורק מתחיל להבין מי נגד מי. דיברנו בספרדית והרגשתי שהוא מייד נפתח. הוא שיחק תחת קציקאריס בבילבאו וגם שיחק ביוטה עצמה שלוש שנים. מבנה גופו כל כך צנום וגובהו כה נמוך שאני פשוט נדהם שזכה לקריירה כזו מוצלחת. אלו שמכירים את לופז יותר לעומק – אנא הוסיפו עליו פרטים בתגובות, אשמח ללמוד.

אינגלס – תפסתי אותו בתעלה לאחר החימום: "שלום, מה נשמע?", הוא ענה "בסדר" בעברית במבטא אוסטרלי. שאלתי אם יש לו משהו שהוא רוצה להגיד לאוהדים בישראל. הוא ענה בפשטות – "לא, אין לי שום דבר להגיד להם", אמרתי לו "טוב, אולי נדבר אחרי המשחק", והוא הנהן בהסכמה, ונפרדנו כידידים. כמעט הרגשתי כמו בחור שמבקש מספר טלפון מבחורה.

דונובן. בתום המשחק, לפני שחדר ההלבשה התרוקן כליל, תפסתי את דונובן לשיחה קלה. אהבתי מאוד את השאלה של שי בוקר לריק פיטינו לאחר ניצחון מכבי על פנאתאנייקוס לפני כמה שבועות: "מי צריך להיכנס בדלת כדי שהקבוצה שלך תשתפר?" עליה ענה פיטינו: "אף אחד. החבר'ה פשוט צריכים לעבוד קשה כמו שהרוקי שלי דונובן מיצ'ל עבד. הלך למגרש וזרק במשך שעות." סיפרתי לו על כך והוא הגיב בחום ולבביות. כוכב כלבבי!

מירושלים לאמריקה. וכמובן, אמרתי יאסו לפוטיס. הבהרתי לו מההתחלה שאני לא כאן כדי לשאול אותו על הפועל. הוא צחק: "יופי, כי בכל מקרה לא הייתי עונה לך על שאלות על הפועל…" שאלתי אותו על ההסתגלות לליגה הטובה בעולם. הוא ניסה להסביר, כמעט כמו כל החברים היוונים שלי, באמצעות המחשה מוגזמת אך קוסמת בתנועות ידיים, את אשר הוא מרגיש: הוא עדיין מחפש את "link" או "missing piece" בין העבודה שלו באירופה לנוסחא שתצליח כאן ובגדול.

ובעצם, האין זה בדיוק מה שכולנו מחפשים?